הסיפור שמאחורי
הספר

"מעולם לא סיפרתי לילדים שלי על מה שעברתי" — מאיר טרנו, דברים אחרונים

אלו היו המילים שמאיר טרנו אמר לרופאים שעמדו מעל מיטת חוליו ממנה לא יקום עוד, מכוון אותן לאוזניי בנו שבחדר. "אלו דברים שאי אפשר לתאר ואי אפשר להבין".

זו הייתה הפעם הראשונה בה צחי טרנו שמע את אבא שלו מזכיר את שעבר בראשית שנות ה-40 של המאה שעברה. ומספר חודשים אחרי שכבו חייו, נסע צחי לרומניה — לדעת את האיש שהיה אבא שלו לפני שהתעטף בשתיקה.

שם, על קירות מוזיאון התיאטרון של העיר יאסי, בתוך תמונה קטנה הוא מצא אותו — מקס טרנוצ׳אנו, שהמלחמה קרעה ממנו את חייו והוא ברא אותם מחדש על הבמה והפך לכוכב תאטרון נערץ.

כשחזר נסער לארץ, בין מסמכים ותמונות שהצהיבו, הוא מצא קלטת וידאו ישנה:

"Tarnauceanu Max  ·  חדרה, יולי 1998"

כתוב בכתב יד. העדות שלו לפרויקט של סטיבן שפילברג.

והוא ישב לבדו, ילד בסוף שנות החמישים לחייו, צופה באביו המתמסר למלאכת הדיבור, לפרטי הזיכרון שחיים שלמים שתק אותם. כשהגיעה הקלטת אל סופה — נולד הספר שלפניכם.

זהו לא תמלול עדות או יומן. טרנו הבן, כמו ביקש לאחוז בידו של אבא, נוכח בכל העמודים בתפקיד המספר — שואף איתו ריחות של גשם ראשון ואת צחנת המוות, לומד איתו וממנו שיעורים על כוחה של אהבה ויצירה.