"גדלתי בבית שבו השתיקה הייתה כמעט מוחשית. רק אחרי שאבי נפטר הבנתי שכלל לא הכרתי אותו. בפער הזה, בין האב שהכרתי לבין האב שנחשף לפניי, נולד המסע שלפניכם."
— צחי טרנו
"מעולם לא סיפרתי לילדים שלי על מה שעברתי"— מאיר טרנו, דברים אחרונים
ילד שגדל בעיירה קטנה ברומניה, בבית מלא קולות ושפות. בן לאם שהתחזתה לגבירה בפני ז׳נדרמים כדי להביא לחם לילדיה — ולאב שנלקח ביום הפוגרום ולא חזר.
בגיל שלוש עשרה נשאר לבד בגטו צ׳צ׳לניק, טרנסניסטריה. לפני שאמו מתה, לחשה לו: "תשתדל לשרוד. אתה הטרנוצ׳אנו האחרון."
הוא שרד. חזר לרומניה, עלה לבמה, הפך לשחקן נערץ בתיאטרון היידיש של יאשי. אחר כך עלה לישראל, בנה משפחה ושתק.
"אבא חזר, והאימא סיפרה לו. הוא אמר: ״תני לי את המעיל״. הוא הלך קצת, הסתובב אחורה, הסתכל עלינו ואמר: ״תהיו לי בריאים״. זו הייתה מין הרגשה של סוף."
שואף איתו ריחות של גשם ראשון ואת צחנת המוות.
מקס טרנוצ׳אנו · עדות לפרויקט שפילברג
"קראתי בנשימה עצורה את הספר. הספר כתוב בצורה נפלאה ומעביר את התחושות וההתמודדויות הקשות מנשוא של אביו, שורד השואה במהלך המלחמה אבל גם לאחריה. התיאורים המלאים והחשופים מהווים פיסת היסטוריה יקרה מפז. לדעתי כל יהודי בעולם צריך לקרוא עדות זו."
"סיפור מרתק על ילד במציאות נוראית. ייחודיותו של כתב היד היא בתיאורים ובמציאות הקודרת השונה מכתבי יד אחרים העוסקים בשואה — התמקדות בחיי הגטו ולא במחנה השמדה, וכן בחיים שאחרי. ממליצה בחום."
"קראתי ולא יכולתי להפסיק. צחי מצליח להחזיר לחיים דמות שבחרה לשתוק — וזה מרגש עד דמעות."
יש סיפורים שקוראים.
ויש כאלה שנכנסים לחיים.
"הסיפור הזה חיכה 98 שנים.
אל תמתינו יותר."
מפגש עם הסופר בהשראת סיפורו של מקס — על שתיקה, הישרדות ומנהיגות
